אנו אוכלים דגנים (תבואות) שונים (לחם, פסטה, אורז), מפיקים שמנים מפולים שונים (שמן סויה, חמניות, לפתית-קנולה, תירס וכיוב) ומאביסים את משק החי באמצעות אותם הדגנים. חשוב להבין כי הבשר, הדגים, הביצים והחלב מיוצרים מבעלי חיים שניזונים מתבואות.
משק בעלי החי בישראל מוזן בשיטת "המנה הכולית" כלומר, בעלי החיים מקבלים תערובת מזון המכילה את כל הגורמים החיוניים להתפתחותם. המנה מורכבת משלושה מרכיבים עיקריים: אנרגיה, חלבונים ומיקרו-אלמנטים (ויטמינים, סידן, וכיוב). את המנה מכינים באמצעות "תכנון ליניארי", קרי, תוכנת מחשב המשקללת את כל הרכיבים הנמצאים בכל המזונות בהתאם למחירי חומרי הגלם מחד ולדרישות התזונאיות של בעלי חיים בהתאם לגיל ולאפיונים השונים (כך למשל, יהיו צרכי המזון של פרה חולבת שונים מאלו על עגל לפיטום וכיוב) את הצרכים מגדיר ה"תזונאי" (בוגר מגמת הזנת בע"ח) וכך מתקבל הרכב המנה (הפורמולה). מכון התערובת או מרכז המזון מכינים את המנה בהתאם והמזון מחולק למשק החי. התבואות השונות (דגנים) משמשות כמקור אנרגטי עיקרי בהזנת משק החי. כמקור חלבוני עיקרי משתמשים בכוספה- שאריות מיצוי הפולים (סויה, חמניות, לפתית-קנולה וכיוב) ובגלוטן התירס הנשאר לאחר מיצוי העמילן הנמצא בשימושים שונים בתעשיות הנייר, המזון, האנרגיה (אתנול) וכיוב.
תנאי החקלאות במדינת ישראל אינם מאפשרים גידולי תבואות בהיקפים שהמדינה צורכת מידי שנה. רוב התבואות, הן אלה אשר למאכל אדם והן אלה המשמשות להזנת משק החי, מיובאות לישראל ממדינות שהיכולות החקלאיות שלהן מאפשרות ייצוא תבואות למדינות אחרות. יבשת אמריקה משמשת, באופן מסורתי ובמשך כל השנים כספק התבואות הגדול הן של העולם והן של מדינת ישראל. הואיל והיבשת משתרעת הן בחלקו הצפוני של כדור הארץ – ארה"ב וקנדה והן בחלקו הדרומי של הכדור – ארגנטינה וברזיל, היבולים החדשים זמינים ממנה במהלך כל חודשי השנה. מאז שנת 1991, עת הורם מסך הברזל מעל מדינות ברית המועצות לשעבר, החלו היבואנים במדינת ישראל לפתח עסקאות מסחר עם המדינות החקלאיות בקנה מידה גדול. רוסיה, אוקראינה וקזחסטאן הן כיום ספק מרכזי של תבואות ודגנים לארץ. היות ומחירי ההובלה הימית מהווים מרכיב נכבד בעלות של חומרי הגלם, הופכים המשלוחים ממזרח אירופה להיות אטרקטיביים יותר. זמני ההפלגה של אניות מהנמלים של הים השחור אל נמלי הארץ, דרך הים התיכון, קצרים במחצית ואף יותר מאשר זמני ההפלגה לארץ של האניות מהנמלים אשר בשפך נהר המיסיסיפי (שלא לדבר על זמני ההפלגות ממדינות דרום אמריקה) דרך האוקיאנוס האטלנטי, מעבר גיברלטר וחציית מלוא רוחבו של הים התיכון. יתר על כן, בעוד שהמשלוחים מאמריקה מתבצעים בעיקר באמצעות אניות גדולות, בנפחים של 55 – 60 אלף טון, הרי הייבוא ממזרח אירופה יכול להתבצע בכל גודל הן באניות גדולות והן באניות קטנות בהרבה, לפעמים של אלפי טונות בודדים באנייה.
צריכת הדגנים של מדינת ישראל, בשנת 2017, הייתה כ- 5.396 מיליון טון תבואות ופולי סויה (לפי נתוני משרד החקלאות). בשנת 1998 הייתה הצריכה כ- 3.561. בחישוב שנתי, הגידול הוא כ- 2.2% בשנה שהם קצת יותר מהגידול באוכלוסיה (כ- 2.0%). הפילוח, באחוזים, של כמות זו היה: 73% למשק החי, 19% חיטה למאכל אדם וכ-8% פולים לתעשיית השמן. משק החי צרך, בשנת 2017, כ- 4,008 אלפי טון בחלוקה של 75% תבואות שונות וכ- 25% מקורות חלבון (כאמור גלוטנים וכוספאות). מקורות היבוא היו בשנת 2017- אוקראינה כ- 40%, רוסיה כ- 14%, יתר אירופה כ- 15%, ארה"ב כ- 16% ודר' אמריקה כ- 16%.
חברת צנציפר ייבאה ושיווקה, בשנת 2017, כמות של כ- 847 אלף טון חומרי גלם לשימושו של המגזר החקלאי עבור הכנת מזונות למשק החי. חלקה היחסי של חברת צנציפר, מתוך כלל הייבוא של התבואות ומקורות החלבון להזנת משק החי במדינה, היה – בשנת 2017 כ- 21% מכלל היבוא לישראל בתחום התבואות והמספוא.